יוסף ואימהוטפ: האם זה אותו אדם?

השערה מרתקת – אך של מיעוט

הרעיון שיוסף ואימהוטפ היו אדם אחד אינו חדש. כבר בשנת 1891 פרסם האגיפטולוג הגרמני היינריך ברוגש את סטלת הרעב תחת כותרת רבת משמעות: ״שבע שנות הרעב המקראיות״. במאה ה-20 הלכו רחוק יותר כותבים שצידדו בכרונולוגיה מצרית מתוקנת, וזיהו את יוסף עם חכמו של ג׳וסר. לדבריהם, רמזים מפתיעים עולים מן האבן, מן המים ומן הזיכרון הקיבוצי של מצרים.

החקירה הזו אינה מתיימרת להוכיח אמת מוחלטת. היא בוחנת את נקודות המפגש בין שתי מסורות – המקראית והפרעונית – שנראה כאילו הן מספרות סיפור אחד בשמות שונים, ומציגה ביושר גם את הטיעונים שכנגד.

ההקשר ההיסטורי המצרי

הממלכה הקדומה והשושלת השלישית

לפי הכרונולוגיה המקובלת מלך ג׳וסר בסביבות 2650 לפנה״ס, בראשית ימי הממלכה הקדומה. ימי מלכותו היו תקופה של שגשוג, חדשנות אדריכלית ומינהל ריכוזי. בסקארה, בית הקברות של ממפיס, הקים את הפירמידה המדורגת, המבנה המונומנטלי הראשון בהיסטוריה מאבן מסותתת, שתכנונה מיוחס לאימהוטפ.

מי היה אימהוטפ?

אימהוטפ הוא מן האנשים הפרטיים המעטים מימי הממלכה הקדומה ששמם מתועד עוד בחייהם: הוא מופיע על בסיס פסל של ג׳וסר שנמצא בסקארה, בצירוף תאריו – נושא החותם של מלך מצרים התחתונה, ״הראשון אחרי המלך״, ממונה הארמון הגדול, הכוהן הגדול של הליופוליס, בנאי ופסל. המסורת המאוחרת הפכה אותו לווזיר של ג׳וסר, לאדריכל גאון, לרופא ולחכם.

תפקיד הווזיר

הווזיר היה האיש השני במדינה המצרית, האחראי על המינהל, על המשפט ועל ניהול המשאבים. תפקיד זה קרוב מאוד למעמד שפרעה מעניק ליוסף:

אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך.

בראשית מא, מ

יוסף ואימהוטפ: גורלות מקבילים

עמק דותן, צפון השומרוןדותן: מכירת יוסף בידי אחיובדותן משליכים האחים הקנאים את יוסף לבור ומוכרים אותו לשיירה היורדת מצרימה: נקודת מפנה בספר בראשית, החותמת את גורלו.לדף האתר →

האחד עברי והשני מצרי, אך שניהם קוראים את האותות, מייעצים למלך ובונים שגשוג על יסוד ראיית הנולד. שניהם מגלמים אותו אב-טיפוס: המנהיג החכם, בעל ההשראה, המציל חיים בזכות הידע.

יוסף, שנמכר בידי אחיו בדותן לסוחרים שירדו מצרימה (בראשית לז), עולה מבית הסוהר אל הארמון בזכות פתרון חלום. אימהוטפ, שלפי מסורת מאוחרת בא ממשפחה של בנאים, מתעלה בחוכמתו אל המשרות הרמות ביותר במדינה. שניהם הופכים משבר ממשמש ובא להזדמנות של הצלה לאומית.

מעבר להקבלות הביוגרפיות בולט תפקידם כבוני תרבות: יוסף מארגן מחדש את כלכלת מצרים (בראשית מז, יג–כו), ואימהוטפ מחולל מהפכה באדריכלות ובמינהל. שניהם מותירים חותם עמוק בזיכרונו של עם.

הקבלות מפתיעות בין הסיפורים

פתרון החלומות

יוסף פותר את חלום פרעה: שבע פרות בריאות ושבע פרות רזות, שבע שיבולים מלאות ושבע שיבולים שדופות (בראשית מא). גם בסטלת הרעב מלך הניצב מול שבע שנות מחסור פונה אל אימהוטפ כדי להבין את סיבת האסון, והפתרון מגיע בחלום מלכותי.

העלייה לגדולה

יוסף, עבד ואחר כך אסיר, נעשה ביום אחד למשנה למלך. אימהוטפ, שלא היה מבית המלוכה, מגיע לתפקידים הרמים ביותר בזכות כישוריו יוצאי הדופן.

ניהול הרעב

יוסף מורה לאסוף חמישית מן היבול בשבע שנות השבע, ומחלק תבואה בשבע שנות הרעב (בראשית מא, לד–לו). הסטלה מייחסת לאימהוטפ את חשיפת סיבת האסון, המובילה לסיום הרעב.

קשר להליופוליס

פרעה נותן ליוסף לאישה את אסנת בת פוטי פרע, ״כהן און״ (בראשית מא, מה) – ואון היא השם המקראי של הליופוליס. ואכן, אימהוטפ נשא את התואר ״הכוהן הגדול של הליופוליס״. תומכי הזיהוי רואים בכך את אחד הטיעונים המעניינים ביותר שלהם.

התואר ״מושיע״

את השם המצרי שניתן ליוסף, צפנת פענח, מתרגמת הוולגטה הלטינית של הירונימוס ל״מושיע העולם״. אימהוטפ, מצדו, הוכרז אל לאחר מותו ונעבד כאל מרפא ומגן – כבוד נדיר ביותר למי שלא היה בן מלוכה.

סטלת הרעב: החלום של ג׳וסר

סטלת הרעב חקוקה על סלע גרניט באי סהל שליד אסואן, ושם היא נמצאת עד היום. היא התגלתה בשנת 1889 בידי האמריקאי צ׳ארלס וילבור. הטקסט מוצג כצו של ג׳וסר מן השנה ה-18 למלכותו: זה שבע שנים שגאות הנילוס אינה מגיעה, התבואה חסרה והארץ סובלת.

המלך הנבוך שואל את אימהוטפ, ראש הכוהנים הקוראים, על מקור הנילוס. אימהוטפ מעיין בספרי הקודש בהרמופוליס ומגלה שהגאות תלויה באל חנום, אדון המעיינות ביב (אלפנטינה). האל נגלה אחר כך למלך בחלום ומבטיח את סוף הרעב; בתמורה מעניק ג׳וסר למקדש חנום את הכנסות השטח שמדרום ליב. פרעה, חלום, יועץ בעל השראה ורעב של שבע שנים… קשה שלא לחשוב על יוסף.

הגלריות של סקארה: אסמי הישועה?

מתחת לפירמידה המדורגת ובסביבת חומתה חשפו חפירות המאה ה-20 – ובייחוד אלה של ז׳אן-פיליפ לאואר, שהקדיש את חייו למתחם ג׳וסר – רשת מרשימה של גלריות תת-קרקעיות ומחסנים. חלק מן הגלריות נמשכות עשרות מטרים; באלה שנחצבו מתחת לפירמידה נמצאו עשרות אלפי כלי אבן, שרבים מהם נושאים את שמותיהם של מלכים קדומים יותר.

בעיני תומכי הזיהוי, מערך האחסון הרחב הזה מזכיר את המשימה שהוטלה על יוסף: לאגור תבואה בשנות השבע. רוב האגיפטולוגים רואים בו דווקא מתקני קבורה, שנועדו לספק למלך המת מזון ואוצרות לנצח.

בחר יוסף – ״נהר יוסף״

עד היום מחברת תעלה בין עמק הנילוס לנווה המדבר פיום: בחר יוסף, כלומר ״נהר יוסף״ בערבית. התעלה, שהייתה במקורה זרוע קדומה של הנילוס, הוסדרה כבר בימי הממלכה התיכונה (השושלת ה-12) כדי לווסת את אספקת המים לפיום ולהכשיר את אדמותיו לחקלאות.

המסורת קושרת את שמה הערבי לנביא יוסף – יוסף המקראי, המשנה לפרעה – אף שלא ידוע מתי ניתן לה השם. היא מזכירה את החוכמה המיוחסת ליוסף: לצפות את מחזורי הנילוס, לתעל את המים ולהאכיל את העם. כך שומרת רשת המים של מצרים על שמו – יוסף, איש התבואה והמים – כאילו האדמה עצמה עדיין נושאת את חתימתו.

תעלומת הקברים החסרים

שכם, הרי שומרוןשכם (תל בלאטה) – המזבח הראשון של אברהם בכנעןבין הר עיבל להר גריזים – המקום שבו ניתנה ההבטחה האלוהית הראשונה ובו בנה אברהם את המזבח הראשון בארץ המובטחת (בראשית יב, ו-ז).לדף האתר →

למרות יותר ממאה שנות מחקר, קברו של אימהוטפ לא זוהה. הארכיאולוג הבריטי וולטר בריאן אמרי חיפש אותו ארוכות בצפון סקארה בשנות ה-60: הוא חשף גלריות של איביסים ובזים חנוטים שנקשרו לפולחן החכם שהפך לאל, אך לא את קבורתו.

המקרא, מצדו, מספר שיוסף נחנט ושם בארון במצרים (בראשית נ, כו), שעצמותיו הועלו ביציאת מצרים (שמות יג, יט) ונקברו בארץ כנען:

ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה.

יהושע כד, לב

שתי קבורות נעלמות, שני זיכרונות בתנועה: האחד נמחק בחול, השני הועבר בכוח האמונה. די בכך כדי לעורר סחרחורת: ואולי שני ההיעדרים מספרים על אותה היעלמות? עד היום מקודש במסורת קבר יוסף בשכם, בפתחה של נאבלוס.

כרונולוגיות מצטלבות: ג׳וסר ופרעה של יוסף

הכרונולוגיה המצרית המקובלת נשענת בחלקה על רשימות המלכים של מאנתון, כוהן מן המאה ה-3 לפנה״ס, המוצלבות עם רשימות קדומות אחרות, עם נתונים אסטרונומיים ועם תיארוך פחמן 14. היא ממקמת את ג׳וסר בסביבות 2650 לפנה״ס. הכרונולוגיה המקראית, לעומת זאת, ממקמת את יוסף מאוחר בהרבה:

הפער הוא אפוא של שמונה מאות שנה לפחות. כדי ליישב בין שתי הדמויות הציעו כמה כותבים, ובהם דונובן קורוויל בשנות ה-70, תיקון רדיקלי: השושלות המצריות, המוצגות כרצופות, חפפו בחלקן, והממלכה הקדומה הייתה בת זמנה של תקופת הברונזה התיכונה, תקופת האבות. כך היה ג׳וסר לבן דורם של יעקב ויוסף.

תיקונים אחרים, מוכרים יותר, אינם מגיעים לאותה מסקנה: ״הכרונולוגיה החדשה״ של דייוויד רול מורידה תאריכים אחדים בכמה מאות שנים, אך ממקמת את יוסף בשושלת ה-12, בימי אמנמחת השלישי, ולא בימי ג׳וסר. התיקונים הללו שנויים מאוד במחלוקת; ובכל זאת הם מעוררים שאלה מרתקת: האם השמות המצריים והמקראיים מתייחסים לעיתים לאותם אירועים, כפי שסופרו בפי שני עמים שונים?

תיאוריות חלופיות ודיון אקדמי

תומכי הזיהוי

כותבים כמו דונובן קורוויל (1971), ואחריו דייוויד דאון וג׳ון אשטון (2006), טענו שיוסף ואימהוטפ הם אדם אחד. טיעוניהם נשענים על הדמיון הביוגרפי, על סטלת הרעב, על הקשר להליופוליס ועל התיקון הכרונולוגי. התזה רווחת בעיקר בקרב מי שדבקים בקריאה היסטורית מילולית של המקרא.

הספקנים

רוב מכריע של האגיפטולוגים דוחה את ההשערה מכמה סיבות: פער כרונולוגי של שמונה מאות שנה לפחות; היעדרה של כל כתובת מצרית המזכירה ווזיר עברי בשם יוסף; אופייה המאוחר והפוליטי של סטלת הרעב; ולבסוף, הרקע המצרי של סיפור יוסף (שמות, תארים ומנהגים), שרוב החוקרים ממקמים באלף השני או הראשון לפנה״ס ולא בימי הממלכה הקדומה.

שאלת השם

השם המצרי אימהוטפ פירושו ״הבא בשלום״. יוסף מקבל מפרעה את השם צפנת פענח (בראשית מא, מה), שמשמעותו עדיין שנויה במחלוקת: רש״י מפרש ״מפרש הצפונות״, הוולגטה מתרגמת ״מושיע העולם״, ואגיפטולוגים אחדים מזהים בו נוסחה בנוסח ״האל אמר: הוא יחיה״. שני השמות אינם חופפים, אך בעת העתיקה אדם אחד יכול היה לשאת כמה שמות בהקשרים שונים.

תבונה בהשראה: שתי דמויות של חכם

אימהוטפ שלט באבן, יוסף – בראיית הנולד. שניהם משלו בכוח הדעת: האחד בנה פירמידות, השני מאגרים. שניהם ממחישים את אותו עיקרון: החוכמה האמיתית מחברת שמים וארץ.

במסורת המצרית נחגג אימהוטפ כאדריכל, רופא, כוהן וסופר; הסופרים נהגו לנסך לכבודו לפני הכתיבה, ו״שיר נגן הנבל״ המפורסם כבר מצטט את דבריו כדברי חכם מופתי. במקרא, יוסף הוא פותר חלומות, מנהל וכלכלן. לשניהם תכונה מהותית אחת משותפת: ההשראה.

ויאמר פרעה אל עבדיו: הנמצא כזה, איש אשר רוח אלהים בו?

בראשית מא, לח

פרט מאלף: יוסף מת בן מאה ועשר שנים (בראשית נ, כו) – גיל החיים האידיאלי בטקסטים המצריים. הממד הרוחני הזה מבדיל את שני האישים מפקידים רגילים: הם אינם משלים בכוח, אלא בחוכמה.

השפעה תרבותית ודתית לאורך הדורות

הזיכרון המצרי של אימהוטפ

יותר מאלפיים שנה אחרי מותו נעבד אימהוטפ במצרים כאל הרפואה והחוכמה. בתקופה המאוחרת ובתקופה התלמית הוקדשו לו מקדשים בסקארה, בממפיס ובאי פילה. היוונים זיהו אותו עם אסקלפיוס וכינו אותו אימותס. שום פקיד רם מעלה מצרי אחר לא זכה לכבוד כזה.

הזיכרון היהודי של יוסף

במסורת היהודית יוסף הוא דגם הצדיק בגלות, הנשאר נאמן גם בשעת מצוקה: הוא מכונה יוסף הצדיק. סיפורו מבשר את סיפורו של עם ישראל: ירידה למצרים, סבל שם, ולבסוף גאולה.

דמות אוניברסלית

יוסף הוא גם דמות מרכזית בקוראן, שהסורה ה-12 בו קרויה על שמו. בין אם מקבלים את הזיהוי עם אימהוטפ ובין אם לא, דבר אחד ברור: שתי הדמויות מגלמות את אידיאל החכם הפועל למען הכלל, והשפעתן חוצה אלפי שנים.

חידה פתוחה

שום ראיה אינה מחייבת להאמין בזיהוי, והקושיות הכרונולוגיות רציניות. אבל בעיני מי שמצדדים בהשערה, הרמזים מצטברים:

• רעב של שבע שנים;
• חכם שנעשה למשנה למלך;
• קשר לכהונת הליופוליס;
• מחסנים עצומים בסקארה;
• תעלה הנושאת את שמו של יוסף;
• קבר שלא נמצא;
• זיכרון המתמיד בשמות ובאבן.

יחד הם יוצרים מנגינה שקטה: מנגינה של אדם אחד ששתי תרבויות שרות עליו – או, בפשטות רבה יותר, של שתי דמויות חכם שמצרים וישראל עיצבו ממוטיבים משותפים. ההכרעה בידי הקורא. כדי למקם את יוסף בשושלת אברהם, יצחק ויעקב, קראו את הסקירה שלנו על תקופת האבות ואת המאמר שלנו על אברהם אבינו.

בישראל אפשר לבקר בשני מקומות מן הסיפור: דותן, שבה מכרו את יוסף אחיו, ושכם, שבה ממקמת המסורת את קברו (הגישה מוגבלת). הוסיפו אותם למסלול בעקבות יוסף.