תקופת בית שני

לאחר השיבה מן הגלות היו ירושלים ומקדשה שנבנה מחדש לב לבה של פחווה קטנה ואוטונומית, יהוד, שבראשה עמדו כוהנים גדולים. מטבעות יהודה הנושאים את הכתובת "יהד" מעידים על האוטונומיה היחסית הזאת, ואילו פפירוסי יב מתעדים את קשריה של הגולה היהודית במצרים עם ירושלים. בחפירות סביב הר הבית נמצאו ממצאים אחדים מן התקופות הפרסית וההלניסטית.

ב-332 לפנה״ס כבש אלכסנדר מוקדון את האזור. לאחר מותו עברה יהודה לשלטון בית תלמי במצרים, ומשנת 200 לפנה״ס לשלטון בית סלווקוס בסוריה. התרבות היוונית חדרה לשכבות העליונות; באלכסנדריה אף הוחל אז בתרגום המקרא ליוונית, הוא תרגום השבעים.

מרד החשמונאים

ב-167 לפנה״ס אסר המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את קיום מצוות היהדות וטימא את המקדש. המרד שהנהיגו מתתיהו הכוהן ובניו, ובהם יהודה המכבי, הוביל לכיבוש ירושלים מחדש ולטיהור המקדש ב-164 לפנה״ס, שחג החנוכה מציין. בימי שמעון, בסביבות 140 לפנה״ס, הפכה יהודה לעצמאית הלכה למעשה: זו ראשית שושלת החשמונאים, שאיחדה את הכהונה הגדולה ובהמשך, מימי יהודה אריסטובולוס הראשון, גם את התואר מלך.

בימי יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי התפשטה ממלכת החשמונאים לאדום, לשומרון, לגליל ולחלק מעבר הירדן. מטבעות הברונזה הקטנים שטבעו מלכים אלה, הנושאים כתובות בכתב עברי קדום, הם מן הממצאים השכיחים ביותר בחפירות. ארמונות החורף החשמונאיים ביריחו, עם בריכות השחייה שלהם, מעידים על שגשוגה של השושלת, ומבצרי המדבר — אלכסנדריון, הורקניה, מכוור, ולפי יוסף בן מתתיהו גם מצדה — מלמדים על היערכותה הצבאית של הממלכה מול לחצים מבחוץ.

בתקופה זו התגבשו גם הזרמים המרכזיים ביהדות שמתאר יוסף בן מתתיהו: פרושים, צדוקים ואיסיים. ב-63 לפנה״ס ניצל המצביא הרומי פומפיוס את מלחמת האחים בין שני צאצאי החשמונאים וכבש את ירושלים: יהודה נכנסה למסלולה של רומא.

קומראן ומגילות ים המלח

החוף הצפון-מערבי של ים המלחקומראן, אתר מגילות ים המלח: חפירות וביקוררועים בדואים, אחת עשרה מערות וכ־900 כתבי יד: האתר שבו נמצאו ההעתקים הקדומים ביותר הידועים של המקרא, והתעלומה של מי שהטמינו אותם.לדף האתר →

בין 1947 ל-1956 נמצאו באחת-עשרה מערות בסביבות קומראן, בחופו הצפון-מערבי של ים המלח, שרידיהם של כ-900 כתבי יד שהועתקו בין המאה ה-3 לפנה״ס למאה ה-1 לספירה. כרבע מהם הם ספרי מקרא — כל ספרי התנ״ך מיוצגים בהם מלבד אסתר — והם העותקים הקדומים ביותר הידועים. השאר הם חיבורים חוץ-מקראיים וכתבים ייחודיים לעדה מסוימת, כמו "סרך היחד" ו"מגילת המלחמה". מגילת ישעיהו השלמה, שהועתקה במאה ה-2 לפנה״ס, קרובה מאוד לנוסח המסורה שהועבר אלף שנה מאוחר יותר.

האתר הסמוך, חורבת קומראן, שחפר רולאן דה וו בשנות ה-50, מתפרש בדרך כלל כמרכז של עדה יהודית, המזוהה לעתים קרובות עם האיסיים; הוא נחרב בידי הרומאים בסביבות 68 לספירה. הוצעו גם פרשנויות אחרות, כמו אחוזה, בית מלאכה לכלי חרס או מצודה קטנה.

הורדוס, שהוכתר למלך יהודה בידי הסנאט הרומי ב-40 לפנה״ס, מלך בפועל בשנים 37–4 לפנה״ס. בנאי גדול, הוא החל בסביבות 20–19 לפנה״ס בבנייה מחדש של המקדש כולו והכפיל בערך את שטח הרחבה, שנשענה על קירות תמך אדירים. התלמוד משמר את זכרו (בבא בתרא ד ע״א).

הארכיאולוגיה חושפת את היקף העבודות. לאורך הכותל המערבי חושפות המנהרות אבנים עצומות, אחת מהן ארוכה מ-13 מטרים. מדרום ומדרום-מערב לרחבה חשפו החפירות שהחל בנימין מזר ב-1968 את הרחוב ההרודיאני וחנויותיו, את המדרגות המונומנטליות המובילות לשערי חולדה, את המקוואות של עולי הרגל ואת שרידי קשת רובינסון. נמצאה שם גם אבן שנפלה מראש החומה ועליה הכתובת "לבית התקיעה"; במקום אחר בעיר נמצאה כתובת יוונית שאסרה על נכרים, באיום מוות, להיכנס לתחום המקודש.

הורדוס בנה גם את נמל קיסריה, פלא הנדסי, את ארמונות-המבצר במצדה ובהרודיון — שם זיהה הארכיאולוג אהוד נצר ב-2007 את מה שלדעתו הוא קבר המלך — ואת המתחם של מערת המכפלה בחברון. ארמונותיו חושפים את פאר חצר המלכות ואת השפעת האמנות הרומית: ציורי קיר, טיח מעוצב, פסיפסים ובתי מרחץ.

בירושלים זו ממקמות הבשורות את סוף חייו של ישו. כמה תגליות מהדהדות את ההקשר הזה: כתובת פונטיוס פילטוס שנמצאה בקיסריה ב-1961, גלוסקמה הנושאת את השם "יהוסף בר קיפא" שהתגלתה בירושלים ב-1990, ובריכת השילוח מימי הבית השני, שנחשפה ב-2004.

לאחר מות הורדוס עברה יהודה בהדרגה לשלטון ישיר של נציבים ונציגים רומיים. המתיחות הגיעה לשיאה ב-66 לספירה, עם פרוץ המרד הגדול. בשנת 70 לספירה, אחרי מצור ממושך, כבשו לגיונות טיטוס את ירושלים והציתו את המקדש בחודש אב — בט' באב לפי המסורת היהודית, בי' באב לפי יוסף בן מתתיהו.

שרידי החורבן מרשימים: אבני הרחבה שהושלכו אל הרחוב ההרודיאני ומונחות עד היום למרגלות קשת רובינסון, או "הבית השרוף" ברובע היהודי, שבו נמצאה משקולת אבן הנושאת את שם משפחת הכוהנים קתרוס. ברומא, בשער טיטוס שהוקם בסביבות 81 לספירה, מתאר אחד התבליטים חיילים רומאים הנושאים בתהלוכת ניצחון את המנורה ואת כלי המקדש.

המורדים האחרונים התבצרו במצדה, שנפלה ב-73 או ב-74 לספירה; לפי יוסף בן מתתיהו בחרו מגיניה במוות על פני שבי, תיאור שפרטיו עדיין שנויים במחלוקת בין ההיסטוריונים. סוללת המצור הרומית ומחנות הצרים נראים שם עד היום.

• 332 לפנה״ס — כיבושי אלכסנדר מוקדון.
• 167–164 לפנה״ס — מרד החשמונאים וטיהור המקדש (חנוכה).
• 63 לפנה״ס — פומפיוס כובש את ירושלים.
• 37–4 לפנה״ס — מלכות הורדוס; בניית המקדש מחדש החל מ-20–19 לפנה״ס.
• 66–70 לספירה — המרד הגדול וחורבן הבית.
• 73 או 74 לספירה — נפילת מצדה.