גלות בבל ושיבת ציון

בסוף המאה ה-7 לפנה״ס עברה יהודה לשלטון בבל. לאחר מרד ראשון כבש נבוכדנצר השני את ירושלים ב-597 לפנה״ס והגלה את המלך הצעיר יהויכין עם צמרת הממלכה (מלכים ב כד). כרוניקה בבלית השמורה במוזיאון הבריטי מתעדת את האירוע: היא מתארכת את כיבוש "עיר יהודה" לב' באדר בשנתו השביעית של המלך — מרץ 597 לפנה״ס — ומזכירה את מינויו של מלך חדש "כלבבו", הוא צדקיהו. מרדו של צדקיהו הביא למצור של שמונה-עשר חודשים ולחורבן העיר והמקדש ב-587 או ב-586 לפנה״ס (מלכים ב כה).

החפירות בירושלים חושפות עקבות דרמטיים של החורבן: שכבות אפר עבות, ראשי חצים בבליים סמוך ל"מגדל הישראלי" שברובע היהודי, ובתים קרוסים בעיר דוד — "בית אחיאל", "החדר השרוף" ו"בית הבולות". בבית הבולות נצרפו בשריפה כחמישים טביעות חותם מחומר, ואחת מהן נושאת את השם "גמריהו בן שפן", שמו של סופר בימי המלך יהויקים (ירמיהו לו, י).

מכתבי לכיש

בלכיש, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה, חשפו חפירותיו של ג'יימס לסלי סטארקי ב-1935 כעשרים אוסטרקונים — מכתבים שנכתבו בדיו על חרסים — מן הימים האחרונים שלפני הנפילה. במכתב מספר 4 כותב קצין כי הוא צופה אל משואות לכיש, "כי לא נראה את עזקה": הד מרשים לדברי ספר ירמיהו (ירמיהו לד, ז).

גילוין בעיר דוד של בולות הנושאות את שמותיהם של שרים הנזכרים בספר ירמיהו, כמו יהוכל בן שלמיהו וגדליהו בן פשחור (ירמיהו לח, א), ממשיך את הדיאלוג הזה בין הכתוב לשטח, אף שזיהוי האישים עדיין שנוי במחלוקת.

הגולים התיישבו בבבל, לאורך הנהרות והתעלות של מסופוטמיה. ארכיונים בכתב יתדות שימרו עדויות ישירות לקיומם.

לוחות המנות של יהויכין

בארמון נבוכדנצר בבבל גילו ארכיאולוגים גרמנים בראשית המאה ה-20 לוחות מנהליים שתיעדו חלוקת מנות שמן לשבויים ולזרים. אחד מהם, מ-592 לפנה״ס, מזכיר את "יאוכין, מלך ארץ יהודו" ואת בניו: זהו המלך יהויכין, שלפי מלכים ב כה, כז–ל שוחרר לימים וזכה לאכול על שולחן מלך בבל. הלוחות שמורים במוזיאון המזרח הקדום בברלין.

אל-יהודו, "עיר יהודה"

כמאתיים לוחות בכתב יתדות, שפורסמו החל מ-2014, מתעדים את חייהן של משפחות יהודאיות שישבו בכפרים בבבל, ואחד מהם נקרא ממש אל-יהודו, "עיר יהודה", כנראה באזור ניפור. הלוחות, מן השנים 572–477 לפנה״ס, מראים גולים המעבדים אדמות, משלמים מסים וכורתים חוזים, ונושאים שמות הבנויים על שם האל יהו, העוברים מדור לדור. מקום מציאתם המדויק אינו מתועד, שכן הם הגיעו משוק העתיקות; חלק מהם הוצג במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.

בהיעדר מקדש התארגנה היהדות בגולה סביב הכתובים, השבת והמילה כסמני זהות; חוקרים רבים סבורים כי חלק גדול מן המקרא קובץ או עובד מחדש בתקופה זו. הנביא יחזקאל, גולה בעצמו, רואה את חזיונותיו "עַל־נְהַר כְּבָר" (יחזקאל א, א), תעלה ששמה מופיע גם במסמכי יתדות מאזור ניפור.

ב-539 לפנה״ס כבש כורש הגדול, מלך פרס, את בבל. ספר עזרא מייחס לו הצהרה המתירה ליהודאים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש.

גליל כורש

גליל חומר זה, שנמצא בבבל ב-1879 ושמור במוזיאון הבריטי, כתוב באכדית ומכריז על מדיניותו של מלך פרס: כורש מציג את עצמו כבחיר האל מרדוך וטוען כי השיב את פסלי האלים למקדשיהם והחזיר עמים שהוגלו לארצותיהם. אין בו אזכור ליהודאים או לירושלים, אך הוא ממחיש את מדיניות הסובלנות הדתית שבמסגרתה מתוארת שיבת ציון בעזרא א, א–ד.

פחוות יהוד

הגולים שבו בגלים: בימי ששבצר וזרובבל, ואחר כך עם עזרא ונחמיה במאה ה-5. המקדש, שנבנה מחדש בצניעות רבה יותר בעידודם של הנביאים חגי וזכריה, הושלם בסביבות 516–515 לפנה״ס (עזרא ו, טו). החפירות מראות יישוב מחדש הדרגתי ומצומצם של ירושלים בתקופה הפרסית: העיר הצטמצמה אז בעיקר לגבעת עיר דוד. טביעות חותם ומטבעות כסף קטנים הנושאים את הכתובת הארמית "יהד" מעידים על התחייה של הפחווה תחת המנהל הפרסי, שאחד ממרכזיו המנהליים שכן ברמת רחל, מדרום לירושלים.

נחמיה, שר המשקים של המלך ארתחששתא הראשון, קיבל בסביבות 445 לפנה״ס רשות לבנות מחדש את חומות ירושלים. אילת מזר הציעה לזהות קטע מחומתו בעיר דוד; ארכיאולוגים אחרים מתארכים שרידים אלה לתקופה החשמונאית. הרחק משם מאירים גם פפירוסי יב (אלפנטינה) הארמיים שבמצרים את התקופה: המושבה הצבאית היהודאית שם כתבה בסביבות 407 לפנה״ס לבגוהי, פחת יהודה, בבקשה לבנות מחדש את מקדש יהו שלה, ומכתב משנת 419 לפנה״ס עוסק בחג המצות.

התקופה מסתיימת ב-332 לפנה״ס, עם כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון, הפותח את התקופה ההלניסטית ואת המשכה של תקופת בית שני. על המאות שקדמו לגלות, ראו את הדף על תקופת השופטים והמלכים.