כנסיית הקבר בירושלים: גולגותא, הקבר ומידע לביקור

הגולגותא והקבר בבשורות

ארבע הבשורות ממקמות את הצליבה במקום מסוים סמוך לירושלים, ואת הקבורה בקבר הסמוך לו. הסיפור הזה, החותם את השבוע המתואר בעמוד ימיו האחרונים של ישו בירושלים, הוא המקור לכל מסורת המקום.

"מקום הגולגולת"

מתי (כז, לג), מרקוס (טו, כב) ויוחנן מביאים את השם הארמי של המקום, גולגותא, ומתרגמים אותו "מקום הגולגולת"; לוקס (כג, לג) כותב רק "הגולגולת", ובלטינית calvaria, ומכאן השם "קלווריה".

לפי הבשורה על-פי יוחנן (יט, יז-יח), ישו נושא בעצמו את הצלב אל המקום הנקרא בעברית גולגותא, ושם הוא נצלב יחד עם שני אנשים נוספים, אחד מכל צד וישו באמצע.

הטקסטים מציינים שהמקום היה "קרוב לעיר" (יוחנן יט, כ), והאיגרת אל העברים מזכירה שישו סבל "מחוץ לשער" (העברים יג, יב). מקור השם עדיין שנוי במחלוקת: צורת הסלע, מקום הוצאה להורג או פשוט שם מקום. מסורת קדומה, שאימצו כמה מאבות הכנסייה, מיקמה כאן גם את גולגולתו של אדם הראשון, ומכאן קפלת אדם שמתחת לגולגותא.

גן וקבר חדש

יוסף מן הרמתיים, חבר המועצה, מקבל מפילטוס את גופת ישו; יחד עם נקדימון הוא עוטף אותה בתכריכים ובבשמים (יוחנן יט, לח-מ). מרקוס מוסיף שהוא מניח אותה בקבר חצוב בסלע ומגולל אבן אל פתח הקבר (מרקוס טו, מו).

יוחנן מוסיף פרט טופוגרפי: לפי הבשורה על-פי יוחנן (יט, מא-מב), במקום שבו נצלב ישו היה גן, ובגן קבר חדש שעוד לא נקבר בו איש; שם הניחו אותו, בגלל ערב החג ומשום שהקבר היה קרוב.

הקבר הריק

ביום הראשון בשבוע מוצאות הנשים שבאו אל הקבר שהאבן גוללה מעל פתחו (לוקס כד, ב). יוחנן מתאר את פטרוס נכנס אל הקבר ורואה את התכריכים מונחים (יוחנן כ, ו-ז). את הקבר הריק הזה, שעליו מבשר המלאך "איננו כאן, כי קם" (לפי מתי כח, ו), מנציחה הכנסייה.

כנסיית הקבר מקונסטנטינוס ועד הצלבנים

לפי ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה, בן התקופה, במאה ה־4 כיסה את המקום מקדש אלילי שנבנה לאחר שירושלים נוסדה מחדש כמושבה הרומית איליה קפיטולינה בימי אדריאנוס, בסביבות 135 לספירה. בסביבות 326 הורה קונסטנטינוס להרוס את המקדש ולחשוף את הסלע: נמצא קבר חצוב בסלע, שהקהילה הנוצרית המקומית זיהתה כקבר ישו. הקיסרית הלנה, אמו של קונסטנטינוס, שהתה אז בארץ הקודש; המסורת שלפיה מצאה את הצלב מתועדת רק מסוף המאה ה־4.

המתחם הקונסטנטיני, שנחנך ב־335, כלל בזיליקה גדולה (המרטיריון), חצר שבה עמד סלע הגולגותא, ורוטונדה (האנסטסיס) סביב הקבר, שהופרד משאר הסלע. מפת מידבא מהמאה ה־6 עדיין מציגה אותו במרכז העיר.

• בסביבות 135 — איליה קפיטולינה; לפי אוסביוס, מקדש אלילי מכסה את המקום.
• 326–335 — קונסטנטינוס בונה את הרוטונדה ואת הבזיליקה, שנחנכו ב־335.
• 614 — שרפה בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים, ואחריה שיקום בידי אב המנזר מודסטוס.
• 1009 — הח'ליף הפאטמי אל-חאכם מורה להרוס את הכנסייה; הקבר החצוב בסלע נהרס ברובו.
• בסביבות 1048 — בנייה מחדש חלקית של הרוטונדה בידי הקיסרים הביזנטיים.
• 1149 — ב־15 ביולי מקדשים הצלבנים את הכנסייה הרומנסקית המאחדת את הגולגותא ואת הקבר תחת גג אחד; זהו בעיקרו המבנה של היום.
• 1808–1810 — אחרי שרפה נבנית האדיקולה מחדש בסגנונה הנוכחי בידי האדריכל ניקולאוס קומננוס.
• 1927–1947 — רעידת אדמה מחלישה את המבנה; ב־1947 מחזקים שלטונות המנדט הבריטי את האדיקולה בקורות פלדה.
• 2016–2017 — שחזור האדיקולה בידי האוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה.
• 2022–2025 — חפירות מתחת לרצפה, ואחריהן שיקום הרצפה, שעדיין נמשך ב־2026.

האם זה באמת קבר ישו? מה אומרת הארכיאולוגיה

הארכיאולוגיה אינה יכולה להוכיח שאדם מסוים נקבר בקבר מסוים. היא יכולה לבדוק אם המקום תואם את הרקע המתואר בבשורות, ולתארך את ראשית הערצתו.

• במאה ה־1מחצבה נטושה, גינות וקברים יהודיים מחוץ לחומות
• הערצה מתועדתמאז 326 בערך (אוסביוס), כנראה עוד קודם
• האדיקולה של היום1810, שוחזרה ב־2016–2017
• חפירות אחרונותלה ספיינצה, רומא (פ״ר סטאסולה), 2022–2025

מחוץ לחומות העיר

הבשורות ממקמות את הגולגותא מחוץ לעיר, ואילו הכנסייה עומדת כיום באמצע העיר העתיקה. בדיקותיה של קתלין קניון במוריסטן (שנות ה־60), ואחריהן החפירות מתחת לכנסיית הגואל הלותרנית הסמוכה, הראו שהאזור היה מחצבה עתיקה מחוץ לחומות של ימי ישו. הוא נכלל בתחום העיר רק עם "החומה השלישית" של אגריפס הראשון, בסביבות 41–44 לספירה. עם זאת, מהלכה המדויק של "החומה השנייה" שתיאר יוסף בן מתתיהו עדיין שנוי במחלוקת.

קבר הכוכים המכונה קבר יוסף מן הרמתיים

ממערב לרוטונדה, בקפלה הסורית-אורתודוקסית, אפשר לראות קבר חצוב בסלע ובו גומחות קבורה צרות ועמוקות, כוכים, טיפוס אופייני לקברים יהודיים מימי הבית השני. המסורת מייחסת אותו ליוסף מן הרמתיים. יהיה מי שנקבר בו אשר יהיה, הוא מוכיח שהמקום שימש בית קברות במאה ה־1, ולכן היה מחוץ לעיר, שכן ההלכה אסרה לקבור בתוך החומות.

שחזור האדיקולה (2016–2017)

האדיקולה, שהייתה בסכנת קריסה, שוחזרה בידי צוות של האוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה בניהולה המדעי של אנטוניה מורופולו, לבקשתן המשותפת של שלוש העדות העיקריות. בסוף אוקטובר 2016 הורם לראשונה מזה מאות שנים לוח השיש המכסה את ספסל הקבורה: מתחת ללוח שני שעליו חרוט צלב גילה הצוות שמשכב הסלע המקורי מאבן גיר עדיין במקומו. דגימות טיט שנלקחו בין הסלע לשיש תוארכו בשיטת לומינסנציה מגורה אופטית (OSL) לסביבות 345 לספירה, כלומר לתקופת קונסטנטינוס, בהתאם לתיאורו של אוסביוס. האדיקולה המשוחזרת נחנכה ב־22 במרץ 2017.

החפירות מתחת לרצפה (2022–2025)

שיקום הרצפה איפשר את החפירה הנרחבת ביותר שנערכה בכנסייה מזה זמן רב, בניהולה של פרנצ'סקה רומנה סטאסולה (אוניברסיטת לה ספיינצה ברומא). הממצאים הראשוניים מתארים מחצבת אבן גיר שפעלה כבר בתקופת הברזל, ואחריה חלקות מעובדות מוקפות גדרות אבן נמוכות, שבהן זיהו ניתוחי אבקה ושרידי צמחים עצי זית וגפנים, וכן כמה קברים חצובים בסלע. כלי תקשורת רבים ראו בכך הד ל"גן" שביוחנן יט, מא; החוקרים נוהגים זהירות בתיארוך המדויק של הגידולים. החפירות חשפו גם את יסוד השיש העגול של המבנה הקונסטנטיני סביב הקבר. שלב החפירה הסתיים; התוצאות הוצגו בספטמבר 2026 ומתפרסמות בסדרה "Hagia Polis Project".

ומה עם קבר הגן?

במאה ה־19 הציעו כמה נוסעים פרוטסטנטים, שפקפקו באמינותו של מקום השוכן בתוך החומות העות'מאניות, מיקום אחר מצפון לשער שכם. קבר הגן (Garden Tomb), שזכה לפרסום בזכות הגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון ב־1883, מציע סביבה שלווה שצליינים רבים אוהבים. אולם הארכיאולוג גבריאל ברקאי הראה שהקבר שייך לבית קברות מתקופת הברזל (המאות ה־8–7 לפנה״ס), שנעשה בו שימוש חוזר בתקופה הביזנטית: לכן לא היה "קבר חדש" במאה ה־1. גם העמותה המנהלת את הגן אינה טוענת שזהו הקבר המדויק.

מה רואים בכנסיית הקבר

הרחבה והסולם שאינו זז

נכנסים דרך רחבה מרוצפת, מול החזית הרומנסקית של הצלבנים ופתח הכניסה היחיד שלה (הפתח השני נאטם אחרי 1187). הביטו למעלה: על הכרכוב, מתחת לחלון הימני, נשען על הקיר סולם עץ קטן. הוא מופיע כבר בתחריטים מהמאה ה־18 ועומד על חלק של המבנה שהבעלות עליו נתונה לסטטוס קוו: מכיוון שאף עדה אינה רשאית להזיז אותו בלי הסכמת האחרות, הוא נשאר במקומו והפך לסמל של האיזון העדין השורר בכנסייה.

אבן המשיחה

מיד אחרי הכניסה, לוח אבן אדמדם מוקף מנורות מנציח את הכנת גופת ישו לקבורה בידי יוסף מן הרמתיים ונקדימון (יוחנן יט, לח-מ). הלוח הנוכחי הונח ב־1810. צליינים רבים כורעים לידו ומניחים עליו חפצי קודש.

הגולגותא (הקלווריה)

מימין לכניסה עולה גרם מדרגות תלול אל הגולגותא, כחמישה מטרים מעל רצפת הכנסייה. שתי קפלות חולקות את המקום: הקפלה הלטינית של הצליבה (התחנה ה־11) והקפלה היוונית-אורתודוקסית (התחנה ה־12), שהמזבח שלה בנוי על הסלע; מתחת למזבח מסמן דיסק כסף את המקום המסורתי של הצלב, ומבעד לזכוכית נראה הסלע. ביניהן, מזבח סטבט מאטר הוא התחנה ה־13. בקומת הקרקע, בקפלת אדם, נראה סדק באותו סלע.

הרוטונדה ואדיקולת הקבר

מתחת לכיפה הגדולה של האנסטסיס ניצבת האדיקולה, התחנה האחרונה (ה־14) של דרך הייסורים. נכנסים בהתכופפות, בקבוצות קטנות: תחילה קפלת המלאך, שבה שמור שבר מן האבן שגוללה לפי המסורת מפתח הקבר, ואחר כך חדר הקבורה הזעיר, שבו לוח שיש מכסה את הספסל החצוב בסלע. התור עלול להיות ארוך, והשומרים מגבילים את זמן השהייה בפנים.

קפלות ושרידים

• הקפלה הסורית, מאחורי האדיקולה: קבר הכוכים המכונה קבר יוסף מן הרמתיים.
• הקתוליקון, מקהלת הכנסייה היוונית-אורתודוקסית מול האדיקולה, ובה ה"אומפלוס" שהמסורת רואה בו את טבור העולם.
• קפלת הלנה הקדושה (ארמנית), במורד מדרגות, שעל קירותיה מאות צלבים שחרטו צליינים, ומתחתיה קפלת מציאת הצלב, השוכנת בתוך המחצבה העתיקה.

ויה דולורוזה, היוצאת מן הרובע המוסלמי ליד שער האריות, מסתיימת בכנסיית הקבר. מסלולה התקבע בין ימי הביניים למאה ה־18. במרחק דקות הליכה נמצא הר הבית; מעבר לנחל קדרון, הר הזיתים וגת שמנים פותחים את סיפור ימיו האחרונים של ישו.

מקום קדוש משותף: הסטטוס קוו, המפתחות והאש הקדושה

שש עדות תחת גג אחד

הכנסייה משותפת לשלוש עדות עיקריות, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה הקתולית הלטינית (שמייצגת אותה משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית) והפטריארכיה הארמנית-אפוסטולית, ולשלוש עדות המחזיקות בשטחים קטנים יותר: הקופטים, האתיופים והסורים האורתודוקסים. זכויותיה של כל עדה (מזבחות, שעות תפילה, מנורות, ניקיון) נקבעות בסטטוס קוו, מערכת כללים שעוגנה בצווים עות'מאניים מ־1757 ומ־1852 והוכרה אחר כך באמנות בינלאומיות. כל שינוי מחייב את הסכמת כל הצדדים, וזה מסביר את איטיות העבודות, אך גם את הצלחת הפרויקטים המשותפים של 2016–2017 ושל 2022–2026.

מפתחות בידי משפחות מוסלמיות

זה מאות שנים שומרת משפחה מוסלמית ירושלמית, משפחת ג'ודה, על מפתח הדלת, ובן משפחה אחרת, משפחת נוסייבה, פותח וסוגר את הדלת מדי יום. לפי מסורות המשפחות עצמן, המנהג מתחיל בימי צלאח א-דין (1187), ולפי משפחת נוסייבה אף בימי הח'ליף עומר (638). הוא מוצג לעתים קרובות כערובה לניטרליות בין העדות הנוצריות.

האש הקדושה

בשבת הגדולה של הפסחא האורתודוקסית מושך טקס האש הקדושה המוני מאמינים: הפטריארך היווני-אורתודוקסי נכנס לאדיקולה ויוצא ממנה עם נרות דולקים, והלהבה מועברת מיד ליד ומוטסת לכמה ארצות אורתודוקסיות. בעיני המאמינים האורתודוקסים האור הזה הוא אות לתחייה; תיאורים של צליינים מזכירים אותו כבר במאה ה־9.