עקדת יצחק בהר המוריה: אמונתו השקטה של הבן

הסיפור המקראי

יצחק, בן ההבטחה

"אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו"

בראשית יז, יט

יצחק נולד כשאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים (בראשית יז, יז; כא, ה). שמו, "יצחק", משמר את צחוקם הספקני של הוריו לשמע הבשורה, ואחר כך את שמחתה של שרה: "צחק עשה לי אלהים" (כא, ו). לאחר שילוחו של ישמעאל (בראשית כא) הוא נותר יורש הברית – ומכאן לשון הפסוק בבראשית כב, ב: "את בנך את יחידך אשר אהבת".

בהר המוריה הופך הבן שנולד בנס לגיבור השקט של הסיפור: צעיר העולה אל המזבח ביודעין, אך מתוך אמון. עמדתו מזמינה להבחין בין צייתנות עיוורת לבין אמון מפוכח.

הסיפור המקראי

העקדה מצדו של יצחק

"ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת, וילכו שניהם יחדו"

בראשית כב, ו

שאלתו היחידה של יצחק

יצחק עולה בהר עם אביו ונושא את עצי העולה. הוא אינו בורח. הוא שואל – "אבי... הנה האש והעצים ואיה השה לעלה?" – ואחר כך שותק. אלה דבריו היחידים בפרק כולו. אחרי תשובת אברהם, "אלהים יראה לו השה לעלה בני", חוזר המספר ואומר: "וילכו שניהם יחדו" (כב, ו; כב, ח), כאילו חולקים עתה האב והבן סוד אחד.

בן כמה היה יצחק?

הכתוב מכנה אותו "נער", צעיר חזק דיו כדי לשאת את עצי העולה. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מעריך את גילו ב-25 שנה; מסורת חז״ל, הקושרת את העקדה למות שרה (בראשית כג), קובעת שהיה בן 37. כך או כך, יצחק יכול היה להתנגד לאב שעבר את גיל המאה: הסכמתו הופכת אפוא ללב הסיפור.

אמונתו השקטה של יצחק

יצחק כמעט אינו מדבר. הכתוב אינו מגלה דבר על מחשבותיו; המסורת היא שנתנה קול לשתיקה הזאת, וקראה אותה כתפילה פנימית – תפילתו של אדם העומד מול רצון האל. המדרש (בראשית רבה נו) מספר אף שיצחק ביקש מאביו לכפות אותו היטב, שמא יירתע ויפסול את הקורבן.

במסורת הפך יצחק לסמל:

• של כניעה מודעת לאל;
• של אומץ שקט;
• של העברת האמונה מדור לדור.

פרשנים יהודים רואים בו גם "עולה תמימה": לכן, לפי רש״י, אוסר עליו האל לימים לצאת מארץ ישראל, אפילו בשנת רעב – "אל תרד מצרימה" (בראשית כו, ב). ואכן, יצחק הוא היחיד מבין האבות שמעולם לא יצא מן הארץ.

הסיפור המקראי

האיל: תמורה ורחמים

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו"

בראשית כב, יג

איל מופיע ובא במקומו של יצחק על המזבח. מעשה זה מכונן את עקרון התמורה: האל אינו חפץ במוות, אלא בנאמנות. יצחק ניצל, והר המוריה הופך למקום של רחמי שמים. קוראים רבים רואים כאן גם קרע חד עם קורבנות הילדים שהיו מוכרים במזרח הקדום, שהמקרא מגנה במקומות אחרים בחריפות.

שלוש קריאות בסיפור אחד

• יהדות – פרשת העקדה נקראת ביום השני של ראש השנה, וקול השופר, קרן האיל, מזכיר את העקדה; קהילות רבות אומרות את הפרשה גם בתפילת השחר.
• נצרות – האיגרת אל העברים (יא, יז–יט) רואה באמונת אברהם תקווה לתחיית המתים; אבות הכנסייה ראו ביצחק הנושא את העצים דמות מקדימה לישו הנושא את צלבו.
• אסלאם – סורה 37 (פסוקים 99–113) מספרת על ניסיון אברהם ועל הבן המקבל את הדין: "אבי, עשה את אשר נצטווית". הקוראן אינו נוקב בשם הבן; רוב הפרשנים מזהים אותו עם ישמעאל. חג הקורבן, עיד אל-אדחא, מנציח את זכר האירוע.

מסורת וזיהוי

מהר המוריה אל הר הבית

ספר בראשית מדבר רק על "אחד ההרים" בארץ המוריה; דברי הימים ב ג, א הוא שממקם את מקדש שלמה "בהר המוריה", ובכך מבסס את זיהוי מקום העקדה עם הר הבית. על פי המסורת היהודית, אבן השתייה שמתחת לכיפת הסלע מסמנת את מקום המזבח שעליו נעקד יצחק – מיקום הנשען על המסורת, שכן אין אפשרות לחפור ברחבה.

תולדות המקום, הארכיאולוגיה שלו וכללי הביקור ברחבה מפורטים בדף הר המוריה והר הבית.

הסיפור המקראי

אחרי המוריה: דרכו של יצחק

פרט בולט: בדרך חזרה מזכיר הכתוב רק את אברהם, השב אל נעריו ואל באר שבע (כב, יט). יצחק חוזר ומופיע רק כשהוא פוגש את רבקה: "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי, והוא יושב בארץ הנגב" (כד, סב). הפרשנים הרבו לעסוק בהיעדרות הזאת.

המשך חייו נפרש בין מקומות ספורים: הנגב ובאר שבע, שבה הוא חופר בארות ומקבל בתורו את ההבטחה; ואחר כך חברון, שבה הוא נקבר עם רבקה במערת המכפלה. כדי למקם את יצחק בסיפורו של אביו, קראו גם את המאמר שלנו על אברהם.