שילה (תל שילה): משכן אוהל מועד

יהושע בשילה: אוהל מועד וחלוקת הארץ

אחרי המערכות הראשונות בספר יהושע – יריחו, העי, ואחר כך בריתות מלכי הדרום והצפון – עוזב מחנה ישראל את הגלגל שבבקעת הירדן ומתיישב בלב ההר. הטקסט מציג את המעבר כנקודת מפנה: המקדש הנייד של המדבר מוצא לו מקום קבוע.

״וַיִּקָּהֲלוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם.״

יהושע יח, א

חלוקת שבעת הגורלות האחרונים

יהודה ובני יוסף כבר קיבלו את נחלתם. לשבעת השבטים הנותרים שולח יהושע שלושה אנשים מכל שבט להתהלך בארץ ולכתוב אותה "לערים לשבעה חלקים על ספר" (יהושע יח, ט). כשהם שבים, הוא משליך גורל על הנחלות "בשלה לפני ה׳" (יהושע יח, י): בנימין, שמעון, זבולון, יששכר, אשר, נפתלי ודן. כך הופכת שילה, בסיפור, למקום שבו הארץ המובטחת מקבלת צורה של מפת נחלות שבטית (יהושע יח–יט).

מימי השופטים ועד אובדן הארון

"כל ימי היות בית האלהים בשלה"

ספר שופטים מזכיר את שילה כמקדש המרכזי, בניגוד לפולחן הפרטי שהקים שבט דן בצפון הרחוק, בדן: "כל ימי היות בית האלהים בשלה" (שופטים יח, לא). הוא מספר גם על חג ה׳ השנתי בשילה, "מצפונה לבית אל": כשבנות שילה יוצאות לחול במחולות בכרמים, אנשי בנימין, שהמלחמה הדלדלה את שורותיהם, חוטפים איש את אשתו (שופטים כא, יט-כג). המסורת היהודית קושרת לאירוע זה את ט״ו באב (תלמוד בבלי, תענית ל ע״ב).

חנה, אלקנה והולדת שמואל (שמואל א א–ב)

״וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה.״

שמואל א א, ג

אלקנה בא מהר אפרים עם שתי נשותיו, פנינה וחנה, שאין לה ילדים. במקדש חנה מתפללת בלחש, שפתיה נעות וקולה לא יישמע; עלי הכהן, היושב "על מזוזת היכל ה׳" (שמואל א א, ט), חושב אותה לשיכורה ואחר כך מברך אותה. היא נודרת להקדיש את בנה לה׳. אחרי הולדת שמואל היא מביאה אותו לשילה ושרה שירת הודיה (שמואל א ב, א-י). בתלמוד הפכה תפילתה השקטה של חנה למקור להלכות תפילה (ברכות לא ע״א).

קריאת שמואל ונפילת בית עלי (שמואל א ג–ד)

לילה אחד, כש"נר אלהים טרם יכבה", שומע שמואל, השוכב בהיכל שבו ארון האלוהים, את קריאת ה׳ (שמואל א ג, ג-י). "ויסף ה׳ להראה בשלה" (שמואל א ג, כא). אך בני עלי מחללים את הקורבנות. במלחמה בפלשתים ליד אבן העזר ואפק מביאים הזקנים את הארון משילה אל שדה הקרב: ישראל מובסים, חפני ופנחס נהרגים והארון נשבה. כשעלי שומע את הבשורה הוא נופל לאחור ומת; כלתו קוראת לבנה אי-כבוד, "גלה כבוד מישראל" (שמואל א ד, כא).

זכרו של מקדש חרב

הארון אינו שב עוד לשילה. מאות שנים אחר כך רואים בה הכתובים סמל למקדש שהאל נטש: "ויטש משכן שלו" (תהלים עח, ס). הנביא ירמיהו הופך אותה לאזהרה המופנית אל המקדש בירושלים (ראו גם ירמיהו כו, ו).

״כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.״

ירמיהו ז, יב

הארכיאולוגיה של תל שילה

זיהוי שילה עם ח׳רבת סילון, שהציע כבר ב־1838 החוקר האמריקני אדוארד רובינסון, נשען על התיאור המדויק בשופטים כא, יט (מצפון לבית אל, ממזרח לדרך העולה מבית אל לשכם, מנגב ללבונה) ועל השתמרות השם העתיק בערבית. הזיהוי מקובל על רוב החוקרים.

• ברונזה תיכונהעיר מבוצרת: חומה וסוללה (המאות ה־17–16 לפנה״ס)
• ברונזה מאוחרתאין כפר; מצבור מנחות ועצמות
• ברזל אכפר עם מחסנים, שנחרב בסביבות אמצע המאה ה־11 לפנה״ס
• תקופות מאוחרותהתקופה הרומית והביזנטית (כנסיות עם פסיפסים), ואחר כך התקופה המוסלמית

החפירות הדניות (1926–1932)

משלחת דנית בראשות הנס קייר חפרה באתר בשנים 1926–1932, ובשנות ה־60 נערכה עונה דנית נוספת. היא חשפה בעיקר שרידים מן התקופה הביזנטית, ובהם בזיליקה עם פסיפסים, וכן שכבות מתקופת הברזל.

ישראל פינקלשטיין (1981–1984)

ארבע עונות החפירה של אוניברסיטת בר-אילן בראשות ישראל פינקלשטיין קבעו את רצף השכבות באתר. בתקופת הברונזה התיכונה הקיפה את העיר חומה אדירה שנתמכה בסוללה. בתקופת הברונזה המאוחרת לא היה עוד כפר: מצבור גדול של כלי חרס, חלקם פולחניים, ושל עצמות בעלי חיים על המדרון מצביע על מקום פולחן מבודד ששימש את תושבי הסביבה. בתקופת הברזל א השתרע כפר על התל; במדרון המערבי נמצאו מבני עמודים ששימשו מחסנים, ובהם קנקני אגירה גדולים בעלי צווארון. המבנים נחרבו בשרפה עזה, שתוארכה בפחמן 14 – בין השאר על צימוקים מפוחמים – לאמצע המאה ה־11 לפנה״ס. רבים רואים בכך הד לתבוסה מול הפלשתים (שמואל א ד), אף שהמקרא אינו מתאר במפורש את חורבן שילה. ראש התל, שבו אפשר היה לצפות למצוא את המקדש, נסחף עד הסלע.

החפירות האחרונות (מאז שנות ה־2000)

קצין המטה לארכיאולוגיה במנהל האזרחי (יצחק מגן, ואחריו חנניה היזמי, עם הארכיאולוגית רעות ליבייתן בן-אריה) חידש את החפירות, בעיקר מצפון לתל ובכנסיות הביזנטיות. מאז 2017 חופר באתר גם ארגון Associates for Biblical Research (ABR), ארגון נוצרי אמריקני שעבודת השדה שלו מנוהלת בידי סקוט סטריפלינג. הארגון הודיע על גילוי שלוש "קרנות" מזבח מאבן (2019), רימון מחרס, עצמות בעלי חיים רבות, ובעונת 2026 – קנקני אגירה מתקופת הברונזה התיכונה, קיר של מבנה מונומנטלי בכיוון מזרח-מערב ורכיבים חדשים של השער הצפוני. לא כל ההודעות הללו פורסמו עדיין בפרסום מדעי מלא, והפרשנות המקראית שלהן שנויה במחלוקת.

בסיכומו של דבר, הארכיאולוגיה ממקמת את עיקר הזיכרון המקראי של שילה – השופטים, עלי ושמואל – בראשית תקופת הברזל (המאות ה־12–11 לפנה״ס). מן התקופה שהכרונולוגיה המקראית מייחסת ליהושע נמצא באתר רק מקום פולחן ללא כפר, כך שהממצא מאריך את סיפור הכיבוש יותר משהוא מאשר אותו. להמשך הסיפור ראו את תקופת שופטים ומלכים.

ביקור בשילה היום

האתר מופעל בשם שילה הקדומה בידי עמותת משכן שילה, יחד עם המועצה האזורית מטה בנימין. המסלול, בסיור עצמאי עם מפה או בהדרכה, מקשר בין אזורי החפירה העיקריים.

• מגדל הרואה: מרכז מבקרים עגול בראש התל, עם מופע אור-קולי המוקרן על מסכים גדולים מול הנוף, ואולם תצוגה של ממצאים מן החפירות.
• חומות תקופת הברונזה התיכונה ואזורי המחסנים במדרונות התל.
• הרחבה הצפונית, המוצגת כמיקום אפשרי של המשכן, עם שחזור (הולוגרמה ודגם) של המקדש.
• הכנסיות הביזנטיות ופסיפסיהן, ובהם כתובות יווניות המזכירות את שילה, וכן גתות ובורות מים עתיקים.

שילה משתלבת היטב עם ביקור בבית אל, כחמישה עשר קילומטרים דרומה בדרך ההר, ועם שכם שמצפון, שבה מחדש יהושע את הברית (יהושע כד).