תל דן (ליש) בעקבות מרדף אברהם

הסיפור המקראי

תל דן בסיפור אברהם (בראשית יד)

בראשית יד מספר על ״מלחמת המלכים״: ארבעה מלכים מן המזרח, בראשות כדרלעמר מלך עילם, מביסים את חמשת מלכי הכיכר, בוזזים את סדום ועמורה ולוקחים בשבי את לוט, שישב בסדום. כששומע אברם על כך, הוא מגייס את 318 חניכיו ורודף אחרי השובים עד קצה הארץ בצפון. הוא תוקף אותם בלילה, משחרר את לוט, משיב את הרכוש ורודף אחרי המובסים ״עד חובה אשר משמאל לדמשק״ — כלומר מצפון לה (בראשית יד, טו).

״וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את־חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד־דן״

בראשית יד, יד

מדוע ״דן״ ולא ״ליש״?

בימי האבות נקראה העיר ליש (או לשם, יהושע יט, מז). היא קיבלה את השם דן רק לאחר שכבש אותה השבט הנושא שם זה (שופטים יח). השימוש בשם ״דן״ בבראשית יד הוא אפוא אנכרוניזם עריכתי: הכותב מעדכן את שם המקום עבור קוראיו, נוהג מקובל בטקסטים עתיקים. השם ליש עצמו מופיע במקורות חוץ־מקראיים מן האלף השני לפנה״ס, ובהם כתבי המארות המצריים וארכיון מארי.

״ויקראו שם־העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל ואולם ליש שם־העיר לראשנה״

שופטים יח, כט

מסע מדרום לצפון

הסיפור מניח מסע ארוך מאלוני ממרא שליד חברון. המסלול המדויק אינו ידוע; לרוב מציעים את דרך ההרים דרך בית אל, ומשם במעלה בקעת הירדן עד מקורותיו. ליש שלטה באחד המעברים הטבעיים בין כנען לאזור דמשק — מיקום התואם את הרקע הגאוגרפי של הסיפור. בדרכו חזרה פוגש אברם את מלכי־צדק מלך שלם, המברך אותו (בראשית יד, יח–כ).

״מדן ועד באר שבע״

כעיר הצפונית ביותר בארץ, דן יוצרת יחד עם באר שבע שבנגב את הביטוי המקראי המציין את ארץ ישראל כולה: ״מדן ועד באר שבע״ (שופטים כ, א; שמואל א ג, כ). ממקורות הירדן ועד הנגב, שני האתרים תוחמים את הארץ שבה התהלך אברהם.

ארכאולוגיה

שער אברהם

גולת הכותרת של האתר, ״שער אברהם״, היה חלק מביצורי ליש הכנענית. הוא מתוארך לתקופת הברונזה התיכונה ב (בסביבות 1750 לפנה״ס) ונמנה עם שערי הקשת השלמים העתיקים ביותר הידועים בעולם. השער נחשף בשנת 1979 בידי משלחתו של אברהם בירן, עבר שימור ושחזור בסוף שנות האלפיים, וכיום הוא מוגן תחת מבנה הצללה.

• תקופההברונזה התיכונה ב, בסביבות 1750 לפנה״ס
• חומריםלבני בוץ על יסודות מאבני בזלת
• מבנהמעבר מבוצר בן שלוש קשתות רצופות בין שני מגדלים
• גילוי1979, בחפירות אברהם בירן

השער נבנה מלבנים מיובשות בשמש על גבי תשתית אבן, ושולב בסוללת עפר אדירה. מצב השתמרותו יוצא הדופן נובע מפרדוקס: זמן קצר לאחר בנייתו הוא מולא ונקבר בתוך הסוללה — וכך נשמר במשך כמעט ארבעת אלפים שנה.

ארכאולוגיה

ארכיאולוגיה: מליש לדן, הכתובת והמרכז הפולחני

תל אל-קאדי (״תל השופט״, הד לשם העברי דן, שפירושו ״שופט״) היה מיושב מהתקופה הניאוליתית ועד התקופה הרומית. האתר נחפר החל משנת 1966 בידי אברהם בירן, ובהמשך בידי משלחות היברו יוניון קולג׳, והוא נמנה עם האתרים העשירים ביותר בצפון הארץ.

• הברונזה התיכונה והמאוחרת — ליש, עיר כנענית מבוצרת ומשגשגת, שולטת במקורות הירדן ובמסחר בין צפון לדרום.
• בסביבות המאה ה־12 לפנה״ס — לפי שופטים יח, כז–כט, שבט דן נודד מן הדרום, כובש את ליש ומסב את שמה לדן.
• בסביבות 930 לפנה״ס — לאחר פילוג ממלכת שלמה הופך ירבעם הראשון את דן לאחד משני המקדשים המלכותיים של ממלכת ישראל, לצד בית אל (מלכים א יב, כח–ל).
• המאה ה־9 לפנה״ס — מלך ארמי, שמזוהה לרוב עם חזאל מלך דמשק, מציב את המצבה הידועה כיום ככתובת בית דוד.
• התקופות ההלניסטית והרומית — הפולחן במקום נמשך, כפי שמעידה כתובת דו־לשונית ביוונית ובארמית המוקדשת ״לאל אשר בדן״.

כתובת בית דוד (מצבת תל דן)

בשנים 1993 ו־1994 מצאו החופרים, סמוך לשער הישראלי, שלושה שברים של מצבת בזלת שנחקקה בארמית (המאה ה־9 לפנה״ס). מלך ארמי מתפאר בה בניצחונו על מלך ישראל ועל מלך מ״בית דוד״ (ביתדוד). זהו האזכור החוץ־מקראי הקדום ביותר של שושלת דוד המקובל על רוב החוקרים. אף שאין בה דבר על דוד עצמו, היא מלמדת שכמאה וחמישים שנה אחרי התקופה המיוחסת לו, נקראה ממלכת יהודה על שם מייסדה. המקור מוצג במוזיאון ישראל בירושלים.

המרכז הפולחני של ירבעם

בצפון התל נשתמר המתחם המקודש: במה גדולה מאבני גזית, מקומו של מזבח גדול — שאחת מקרנותיו נמצאה — וחדרים סמוכים שבהם נמצאו מזבחות קרנות קטנים, מחתות וכלי פולחן נוספים. מסגרת מתכת מסמנת כיום את ממדי המזבח. הכתוב מציג את המקדש, שהתחרה בירושלים ושבו העמיד ירבעם את אחד משני עגלי הזהב, כ״חטאת״ (מלכים א יב, ל).

״וישם את־האחד בבית־אל ואת־האחד נתן בדן״

מלכים א יב, כט

השער הישראלי

במורד המדרון עומד מכלול שערים מרשים מתקופת הברזל (המאות ה־9–8 לפנה״ס), ובו רחבה מרוצפת, מצבות ובסיס אבן שמפורש כבסיס לחופה או לכיסא מלכות. הוא מזכיר שבשער העיר נערך המשפט ונידונו ענייני הציבור.